Search

התמודדות עם כעסים בזוגיות

נטייה לכעוס ולהתפרץ, נראית לעיתים כשיא הישראליות, והופכת להיות סוג של ביטוי לגיטימי. האם זה ניתן לשינוי?

שירה ואלי, נשואים כבר חמש שנים, שירה אינה יכולה להשלים עם התפרצויות הזעם של אלי... הוא נראה שתקן כזה היא אומרת, בעל טוב, אבל... כאשר הוא נדלק... אלוהים ישמור.

והכי גרוע... מוסיפה שירה, אי אפשר לדעת מתי זה יקרה.


ד"ר הארוויל הנדריקס, כותב על כעס בזוגיות: "הכעס דומה לאש. אם נניח לו לבעור בלי השגחה, הוא יזיק לנו או יהרוס אותנו. אם נחנוק או נכבה אותו, בסופו של דבר יחדרו הקור והאפלה אל עצמותינו ויגרמו לנו קהות חושים. אבל אם נפעיל בקרה נאותה על האש ונניח לה לבעור בבטחון, תשרת האנרגיה שלה את רגשות השמחה והתשוקה שלנו".

ניתן ללמד את בני הזוג להביע את הכעס באופן מבוקר, לקלוט את התסכולים של בני הזוג שלנו מבלי לחוש שהם אינם אוהבים אותנו.

שירה(שם בדוי) מספרת כי מאד קשה לה,"כאשר הם נמצאים יחד עם חברים, פעמים רבות הוא יורד עליה ומבטל את דבריה, אבל אחר כך כשהם חוזרים הביתה, הוא מסביר לה שהוא לא רצה שתפשל ותדבר שטויות."

אלי אומר לשירה שהוא מת עליה. הוא מאד אוהב לראות אותה מטופחת ואומר לה מה כדאי לה ללבוש. שירה חושבת שזה מאד מחמיא שאלי כל כך דואג לה ומרגישה כמו נסיכה .

היא יודעת שבזוגיות כל אחד צריך לוותר לשני, ואין לה בעיה לעשות כמה ויתורים קטנים למענו. לעיתים אלי חוטף מין מצב רוח קשה כזה, והוא כועס עליה, אחרי מריבה כזו , אלי תמיד נורא מצטער, הוא מתרכך, מבקש שתסלח לו, ותמיד מביא לה משהו קטן שיעשה לה טוב.


במהלך הפגישות עם שירה ואלי, עבדנו על "ניהול כעסים", ניתן למתן ולהבין התפרצויות, כאשר מעודדים הקשבה.

חשוב להקשיב ולשמוע את מה שעומד מאחורי המילים, את הכאב, את העצב , את התסכול.


שירה התבקשה להקשיב לאלי כאשר הוא כועס/צועק /מתפרץ, ולא לענות. פשוט להקשיב.

ביקשתי ממנה לכתוב, מה הבינה.

בפגישה הבאה שיקפנו לאלי את התחושות של שירה.

אלי כעס מאד... "היא בכלל לא מבינה, על מה אני כועס!"

"חזרנו מבילוי עם חברים,היא כל הערב דיברה, מה יש לה להגיד כל כך הרבה... הכל היא יודעת???"

שירה הייתה על סף דמעות, "כל משפט שאני מתחילה, אלי יורד עלי, זה לא יכול להימשך כך."

אלי חש מאויים, היכולת של שירה להגיב ולהביע דעה בכל תחום ועניין, הפכה עבורו לגורם מלחיץ, עד כדי כך שהוא לא יכול היה לשמוע את קולה.


פעמים רבות מקור הכאב הוא בילדות, במשפחת המוצא או בדברים שהצטברו בקשר הזוגי.

אלי, מעיד על עצמו כבעל טוב, הוא אוהב מפרגן, עוזר בבית ועם הילדים, אבל לעיתים אומר אלי, "היא," פשוט מוציאה אותו מדעתו!!!

"היא מדברת בלי הפסקה, שואלת, עונה ומסיקה מסקנות."

"אני," אומר אלי, "לא מדבר כל כך הרבה..."

כאשר מקשיבים לבן הזוג, מאפשרים הזדהות, אמפטיה חמלה ובעיקר אהבה ללא תנאי אהבה מקבלת מאפשרת ומצמיחה.

אלי, איננו דברן גדול, את הכעסים, התסכולים האכזבות הוא התרגל לשמור בבטן, ואז הכאב מתעצם, ומתפרץ ללא פרופורציות.

שירה ואלי, החלו להבין, כי לא כל מריבה היא "מריבה רעה".

כאשר למדנו יחד להגדיר מהם ה"קווים האדומים" הצליחו לאט לאט שירה ואלי לנהוג בהגינות ובכבוד גם בעת וויכוח קשה.

שירה הבינה כי אלי זקוק למילים הרבה פחות ממנה, ופעמים רבות הוא פשוט רוצה שקט.

אלי הבין כי שירה זקוקה לדבר, להביע את עצמה במילים רבות, זה מקנה לה בטחון.

מתוך המריבות הבלתי פוסקות למדו שירה ואלי על אופי אישיותם, או במילים אחרות, למדו להביע את הכעסים דרך הצרכים והרגשות שלהם.

יותר מכך, שירה ואלי הבינו כי, מה שהתחיל כוויכוח יכול להפוך לאש בוערת או לחלופין, לעוינות שקטה ולמלחמה קרה.

הכעס פעמים רבות הוא ביטוי של צורך לא מסופק.

כאשר אלי מדבר על צורך בשקט, הוא משתמש בביטויים כמו " את כל הזמן טוחנת לי את המוח" ולמעשה הוא אומר אני זקוק לשקט, אני צריך לנוח, ושאם מדברים שזה יהיה קצר..."

כאשר שירה אומרת "אתה לא תדבר אלי כך, לא תשפיל אותי ליד החברים / הילדים וכו.." היא בעצם אומרת אני צריכה שתדבר אלי בכבוד, שלא תפגע בכבודי.

כאשר אחד מהם אומר – " לא אכפת לך ממני" הוא אומר למעשה : " אני מבקש שתתחשב בי"

אז איך מסיימים מריבות?

לא תמיד לימדו אותנו, לא תמיד ראינו את הורינו עושים זאת. יש והיינו עדים לצעקות והתפרצויות, רובינו חווינו שתיקות ארוכות, מלמולים פרטיים, הסתגרות, ענישה הדדית וגם אדישות וניכור. וגם כניעה למציאות וחזרה איטית לשגרת החיים.

כאשר מבינים כי הכעס הוא סוג של צורך, יש מקום לעשות שינוי. חשוב לנו לזכור, כי כל שינוי בעולמנו החיצוני מתחיל בשינוי בעולמנו הפנימי.

היכולת לבטא את הצורך האמיתי שלנו, תביא לשינוי במרחב הזוגי, וכך מצבי הרוח שלנו משתנים, ומי שהיינו לפני רגעים מעטים הוא כבר לא מי שאנו ברגעים אלו.

אז לא רק לשירה ואלי, כמה עצות מעשיות לניהול כעסים:

-להניח את האגו בצד, לקחת אחריות על הכעס שלי.

-להבין כי "הטחות אשמה" הם סוג של תקשורת חוסמת.

-להקשיב לתלונות המופנות אליך, כאילו הן מופנות למישהו אחר. כאשר אנחנו מקשיבים למה שקורה למישהו

אחר, האני שלנו (כן , האגו) פחות מעורב וכך קל לנו יותר להקשיב.

להפריד את העושה מהמעשה, אני כועס/ת וממשיך/כה לאהוב אותך!!!

ללמוד לבקש סליחה.

ללמוד לסלוח.

16 views0 comments